החיים תחתיבוש: הסבל שבלב הסכסוך
פינוי בתים בירושלים המזרחית עומד במרכז הסכסוך שהוביל למלחמה בין ישראל לחמאס. אבל עבור מיליוני פלסטינים, ההשפלות השגרתיות של הכיבוש הן חלק מחיי …
פינוי בתים בירושלים המזרחית עומד במרכז הסכסוך שהוביל למלחמה בין ישראל לחמאס. אבל עבור מיליוני פלסטינים, ההשפלות השגרתיות של הכיבוש הן חלק מחיי היום-יום.
Tarafından David M. Halbfinger ve
(mtag101705)Adam Rasgon
ירושלים – מוחמד סנדוקה בנה את ביתו בצל הרית לפני שבנו השני, כיום בן 15, נולד.
הם הרסו אותו ביחד, לאחר שהשלטונות הישראליים החליטו שהריסתו תשפר את נופי העיר העתיקה עבור תיירים.
מר סנדוקה, בן 42, מתקין משטחי שיש, היה בעבודה כאשר פקח הציב בפני אשתו שתי ברירות: או שיהרסו את הבית בעצמם, או שהרשויות יהרסו אותודהאתאשרו אותיבאבותו.
כאלה הם החיים עבור פלסטינים תחת הכיבוש הישראלי: חוששים תמיד מהדפיקה בדלת.
הפינוי הממשמש ובא של שש משפחות פלסטיניות מבתיהן בירושלים המזרחית עורר גל מחאות אשר תרם להצתת המלחמה האחרונה בין ישראל לעזה. אך עבור כשלושת מיליון הפלסטינים החיים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, שאותם כבשה ישראל במלחמת 1967 ואשר עליהם היא שולטת מאז במשך עשרות שנים של שיחות שלום כושלות, הסיפור היה ינלאומ יוצא ב
על פי רוב, הםים את אימת הכיבוש הישראלי ואת פגיעותיו הרחק מאור הזרקורים.
אף בתקופות לכאורה שקטות, כאשר העולם אינו שם לב, פלסטינים מכל שדרות החיים חווים דרך שגרה מצבים בלתי אפשריים ומעוררי זעם, השפלות קטנות, דרישות ביורוקרטיות הכופות עליהם בחירות יצבאיוהאכזר והאכזר שלו.
מתחת לאותו השקט מצטבר לחץ.
אמנם הסכסוך על הפינויים בירושלים המזרחית הוא שהצית את הגפרור, אבל ההתגרויות של הכיבוש אינן פוסקות מלהערים חומרי בעירה יבשים. אלה הם מחוללים קבועים ומרכזיים של הסכסוך, המספקים לחמאס תירוץ לשגר טילים, או למפגעים בודדים טינות המתועלות לפיגועי דקירה או דריסה. והפרובוקציות אינן חדלות כשהלחימה נפסקת.
בית על הקצה
אף בעל בית אינו שש לביקור של פקח בנייה. אך ים שונים לגמרי בירושלים המזרחית, שם כמעטי אפשרי עבור פלסטינים לקבל אישורי בנייה, ורובים נבנו יהם: לעיתים קרובות העונש הוא יסה.
מר סנדוקה גדל למרגלות החומה המזרחית של העיר העתיקה, בעמק שבין הר הבית והר הזיתים.
בגיל 19 התחתן ונכנס לגור בתוספת לבית אביו, ואז החל להרחיבה. בעזרת קירות אבן חדשים שילש את שטח הרצפה. הוא הניח מרצפות, טייח את הקירות, והתקין מטבח נוח. הוא הוציא כ- 500,000 ש”ח.
נולדו ילדים, שישה במספר. ברמדאן הגיעו מטיילים לנפוש בעמק הירוק. הילדים שימשו כמארחים, וחילקו מים קרים או מרק חם. אשתו הכינה ארוחות חגיגיות של מקלובה (עוף ואורז) ומנסף (טלה ברוטב יוגורט). הוא הלך עם בניו ברגל לאל-אקצא, אחד המקומות הקדושים ביותר לאסלאם.
ב -2016 התקינו עובדירייה ציון כתובת על שער ביתו של מר סנדוקה. הוא ראה בכך מתן לגיטימציה.
אך ישראל גלשה בהתמדה ימינה. רשות הטבע והגנים נפלה תחת השפעתן של עמותות מתנחלים, השואפות להרחיב את השליטה הישראלית בגדה המערבית ובירושלים המזרחית. על סמך תכנית ישנה לגן לאומי סובב רושל ירושלים, החלה הרשות לסלק בתים בלתי מורשים בזה אחר זה.
מחמד סנדוקהין הריסות ביתו במזרח ירושלים. דן בלילטי עבור הניו יורק טיימס Kredi. . . The New York Times için Dan Balilty
(mtag101702)כעת כעתיע תורו של מר סנדוקה.
התכניות הראו שפינה אחת של הבית חודרת למגרש חניה עתידי לאוטובוסים של תיירים.
זאב הכהן, איש הרט”ג, אמר שמחיקת שכונתו של מר סנדוקה נחוצה כדי להחזיר את נופי העיר העתיקה “כפי שהיו בימי התנ”ך”.
“הסיפורים האישיים תמיד מצערים”, הודה. אבל השכונה הפלסטינית, לדבריו, “נראית כמו העולם השלישי”.
מר סנדוקה שכר עורך דין והתפלל. אבל הוא היה בעבודה לפני כמה חודשים כאשר מישהו דפק שוב על דלתו. הפעם, סיפרה לו אשתו בדמעות, היה זה קצין משטרה.
הפשיטה הלילית
הדפיקה בדלת אינה תמיד רק דפיקה.
ב אבו עאליה, בן 50, ניעור משנתו בסביבות שתיים לפנות בוקר, לקול חיילים הפורצים לבית שכנו בכפר אל-מוע’יתיר, על רכס בגדה המערביר
כשהגיעו לדלת ביתו התקיים הנוהל המוכר: ילדיו נשלפו ממיטותיהם. כולם הובלו החוצה. החיילים אספו תעודות זהות, לא הסבירו דבר, והפכו את הבית. הם עזבו כעבור שעתיים, כשהםים עמם נער מתבגר מבית השכנים, קשוריניים.
הוא השתתף בהפגנה ארבעה ימים קודם, כאשר שראל ישראלי ירה והרג צעיר שהסתובב בין זורקי האבנים ומיכלי הגז המדמיע.
אל-מוע’ייר היה אחד הכפרים היחידים שעדיין קיימו הפגנות קבועות בימי שישי. הן התחילו לאחר שמתנחלים חסמו את הגישה לחלק מאדמות הכפר. מות הנער הפך לקריאה מלכדת חדשה.
משפחה מחולקת
עבור מאג’דה אל-רג’בי כאב הכיבוש לעולם לא נעלם. הוא מפלח ממש בלב משפחתה.
גב ’אל-רג’בי, בת 45, מורה פעמיים, מופרדת מחמשת ילדיה בגלל היחס השונה של ישראל לפלסטינים בהתאם למקום מוצאם.
היא גדלה בחברון שבגדה המערבית. שני בעליה לשעבר היו תושבי ירושלים, מה שאפשר להם לנסוע לכל מקום שאליו יכול אזרח ישראלי לנסוע. גם הילדים היו זכאים לתעודות הזהות הכחולות של תושבי ירושלים. שלה נשאר ירוק, של הגדה המערבית.
שני בעליה התגוררו במחנה הפליטים שועפאט, שכונתי מופקרת גבולות רושל ירושלים אך מחוץ לגדר הביטחון הישראלית. לתושבי הגדה המערבית אסור לחיות שם, אך חוק זה אינו נאכף.
היא חשבה שנישואיה ישפרו את מעמדה. במקום זה, היא אומרת שבעליה “תמיד גרמו לי להרגיש נחותה”.
לאחר הגירושים השניים, היא נשארה לבדה, עם תעודת זהות ירוקה, לגדל את כל חמשת הילדים בעלי תעודות הזהות הכחולות. אבחנה זו יכולה להיות עניין של חיים ומוות.
כשבתה שאפה בטעות חומרי ניקיון כימיים, ניסתה גב ’אל-רג’בי להבהיל אותה לבית החולים הקרוב ביותר, בירושלים. החיילים סירבו לאפשר לה להיכנס. כמורה בשועפאט, היה לה אישור כניסה לירושלים, אך רק עד השעה 19:00. השעה ייתה 20:00.
ילדיה גדולים יותר כיום, אך יניהם מורגשת לא פחות: גב ’אל-רג’בי מרשה לעצמהיעדר מרגעי שמחה וטקסי מעבר כדי שילדיה יוכלו ליהנות מיתרונות שאינם זמינים לה.
היא נשארת מאחורי הצד הפלסטיני של מכשול הביטחון בשעה שהם נוסעים ליפו או לחיפה, או מקצרים את הדרך לחברון דרך ירושלים, מסלול שאסור יה. “תושבת הגדה המערבית”, הםיטים אותה, כשהם מנופפים לה לשלום.
בת אחת כבר בת 21 ומאורסת, ויוצאת לטיולים בישראל עם אם ארוסה. “אני הייתי צריכה להיות אתם”, אומרת גב ’אל-רג’בי.
בקיץ שעבר עברה גב ’אל-רג’בי משועפאט לשכונה בטוחה יותר, מחוץ לגבולות ירושלים, בגדה המערבית. משמעות הדבר שילדיה עלולים לאבד את תעודות הזהות הכחולות שלהם אם תקבע ישראל שמרכז חייהם הוא איתה.
“אסור לי לחיות שם”, היא אומרת על שועפאט, “ולבנות שלי אסור לחיות כאן”.
דווקא משום יא כה מוגבלת, רוצה גב ’אל-רג’בי עבור ילדיה אף יותר מאשר את החירות לנוע ברחבי ישראל.
ב -2006 נכוותה בתה ראנה, אז בת 7, בתאונתישול. ארגון צדקה איטלקי מימן לה טיפול בבית חולים בפדובה. האם והבת נשארו שם שלושה חודשים.
ניסיון זה פקח את עיניה של גב ’אל-רג’בי. היא ראתה גנים ירוקים, ילדים בבגדים יפים, נשים שנוהגות במכוניות.
“זה היה רגע השחרור שלי”, אמרה. “התחלתי לחשוב: ‘למה להם יש את זה, ולנו אין?’”
כיום, היא מעודדת את כל ילדיה לראות את העולם, ומקווה שאף יהגרו.
“למה”, היא שואלת, “שמישהו ימשיך להיות נתון לרחמיו של עם שאין לו רחמים?”
עובדים למען הכיבוש
ככל שינסו להסתדר עם ישראל, מוצאים פלסטינים את עצמם לא אחת לכודים בגלגלי השיניים של הכיבוש.
בשעתו התפרנס מאג’ד עומר יפה כפועל בניין בתוך ישראל. אבל ב -2013 נצפה אחיו הצעיר עובר דרך פתח במכשול הביטחון של ישראל. חייל ירה בו ברגלו.
מר עומר, בן 45, היה הנזק האגבי. ישראל שללה ממנו את אישור העבודה, למקרה שיעלה בדעתו לנקום – דבר שישראל אומרת שקורה לא אחת.
הוא ישב מובטל כ -14 חודשים. כשהחזלו לו ישראל את האישור, הותר לו לעבוד רק בהתנחלויות הגדה המערבית המתרחבות במהירות, שבהן מרוויחים העובדים רק כמחצית מהסכובדים רק כמחצית מהסכובדום, עוברים עביבכוחםו.
וכך הוא הפך למנהל עבודה בצוות שמשפץ י יהודים ומרחיב בניינים ישראליים על אדמה שהפלסטינים תובעים זה כבר כחלק ממדינתם המיוחלת.
במידה מסוימת, זה כמו לכרות לעצמו את קברו, אומר מר עומר. “אבל אנחנו חיים בתקופה שכולם רואים מה לא בסדר ובכל זאת עושים זאת”.
המחסום
לפעמים האלימות פתאומית וקצרה. אבל החרדה המכרסמת שהיא גורמת יכולה להיות לא פחות משתקת.
נאאל אל-עזה, בן 40, מבועת מהמחסום שבו עליו לעבור בנסיעתו מביתו בבית לחם לעבודתו ברמאלה ובחזרה.
בבית, הוא חי מאחרי חומות ומטפח גינת ירק ועשבי תיבול שופעת בחצרו האחורית. אך דבר לא מגן עליו בנסיעתו לעבודה, אפילו לא מעמדו כמנהל שירותי הכיבוי וההצלה הפלסטיניים.
לאחרונה, סיפר, עצרה אותו חיילת במחסום, ביקשה ממנו להוריד את החלון, ושאלה אם יש לו נשק. הוא ענה בשלילה. היא פתחה את הדלת הימנית כדי לבדוק, ואז טרקה אותה בעוצמה.
(mtag101705) The New York Times için Samar Hazboun
הוא רצה למחות. אך הוא עצר בעצמו, כךיפר: יותר מדיתקלויות עם חיילים מסתיימות בירי על פלסטינים.
“אם אני רוצה להגן על רכושי ועל כבודי העצמי, יש לזה מחיר”, אמר.
המרחק בין ביתו למקום עבודתו הוא 22 ק”מ בקו אוירי, אך המסלול אורך 53 ק”מ, מאחר שפלסטינים מופנים לכביש עוקף ירושלימס בדרךיתושותודו. וגם כך, הדרך הייתה צריכה להימשך פחות משעה – אך לא אחת אורכת שעתיים או שלוש, בגלל מחסום ואדי נאר (“יינר”).
הישראלים רואים את המחסום כאמצעי חיוני לחיפוש אחר מפגעים במנוסה או נשק לא חוקי, או כדי לפצל את הגדה המערבית לשני חלקים במקרים של הפרות סדר. פלסטינים רואים בו נקודת חנק שעשויה להיסגר במחי גחמה של חייל. זוהי גם נקודת חיכוך, שבה גם הנהגים וגם החיילים מדמיינים כל אחד את עצמו כמטרה עבור השני.
כשהוא יושב בחוסר מעש ומתקדם בעצלתיים, השווה מר אל-עזה את התנועה לזרם דם. חיפוש במכונית אחת עשוי לגרום לעיכוב של שעה. החיילים כל כך צעירים, אמר, “הם לא מרגישים את כובד המשקל של עיכוב 5.000 מכוניות”.
הוא חושב רק על אלה שמתעכבים. “כשהם פוגעים בתנועה שלך וגורמים לך להיכשל בעבודתך, אתה חש כאילו שאיבדת את הערך והמשמעות שלך”.
כמה לילות בשבוע, הוא נאלץ בשל עיכובים לישון בעבודה ולהסתפק בשיחות וידיאו עם שלושת ילדיו.
בטיולים בסוף השבוע, המחסום גובה מחיר אחר ממשפחתו.
“אני מנסה למנוע מילדיי לדבר על הסכסוך”, הוא אומר. “אבל הם רואים וחווים דברים שאין לי עליהם תשובות. כשאנחנו נוסעים, אני מדליק מוזיקה. אבל כשאנחנו מגיעים למחסום, אני מכבה אותה. אני לא יודע למה. אני רואה אותם במראה: בבת אחת, הם מזדקפים ונראים מודאגים – עד שאנחנו עוברים ואני מדליק בחזרה את המוזיקה”.
תרחישים קטלניים מתנגנים כל העת בראשו של מר אל-עזה: מה אם יתפוצץ לו גלגל או ייתקע לו האוטו? מה אם חייל צעיר, שאומן להגיב מיד, יבין זאת בטעות כאיום?
“אני לא יכול להפסיק לחשוב על כך”, אמר. “כשאתה רעב, אתה חושב על אוכל”.
אף פלסטיני אינו מבודד מהישג ידו של הכיבוש – גם לא “בבועה” האמידה, הפריבילגית של רמאללה, שבה נראים חיילי צה”ל רק לעיתים נדירות.
כל מי שסונדוס מליטאת מכירה נושא צלקות של טראומה כלשהי. שלה: היא התחבאה עם אחיה הקטן, שהיה בן חמש, כאשרים ישראליים התגלגלו לתוך שכם, שם היא גדלה.
בחושך, היא מספרת, הוא תלש את כל הריסים שלו, אחד אחד.
כיום מנהלת גב ’מליטאת, בת 30, אתר המקשר פלסטינים לפסיכולוגים.
במקום להתעסק בפצעיהם המתמשכים, היא אומרת, אנשים מחפשים ביטחון בקונפורמיזם חברתי, בדת, באישור שהם מקבלים מלייקים בפייסבוק ובאינסטגרם. אך כל אלה, לדבריה, רקירים את ההשפעות החונקות של הכיבוש.
“זה הכל עניין של שליטה”, היא אומרת. “אנשים עוברים תהליך של אילוף או ביות. הם פשוט נכנעים לזה ומרגישים שהם לא יכולים לשנות שום דבר ”.
לאחר שהדוד שלה נהרג דל ידי חיילים ישראליים בהפגנה, היא אומרת, אולץ אחיו הצעיר להתחתן בגיל 18, “כדי להגן עליו מפני הליכה באותו”.
(mtag101702) אבל עם של אנשים שמגיעים לבגרות כשהם חושבים רק על התבססות בחיים, לדבריה, אינו עם שישיג עצמאות.
(mtag101705) The New York Times için Samar Hazboun
“הם חושבים שהם יוצאים מהבועה הזאת, אבל הם לא”, היא אומרת.
חסרי בית
מר סנדוקה מרוויח כ -6000 ש”ח בחודש מוצלח. הוא קיווה שעורך הדין יוכל לבטל את צו ההריסה. “חשבתי סתפקו יסתפקו בקנס”, אמר.
אך אז הוא קיבל עוד טלפון מבוהל מהבית: “המשטרה הייתה שם, וגרמה למשפחה שלי לבכות”.
חאלאס, הוא אמר, די. הוא יהרוס את הבית בעצמו.
ביום שני אחד מוקדם בבוקר, עבדו הוא ובניו עם פטישון מושאל בתורות. היה אפשר לחשוב שהם נהנים, כאילו שהרסו ארמון חול.
כשסיימו, היו פניהם קודרות. “זה כאילו שאנחנו מעלים את עצמנו באש”, אמר מוסא, בן 15.
“הם רוצים את האדמה”, אמר מעתז, 22. “הם רוצים שכולנו נעזוב את ירושלים”.
ב-2020 נהרסו 119 בתים פלסטיניים במזרח ירושלים, 79 מהם על ידי בעליהם.
כשהכל הפך לחורבות, הדליק מר סנדוקה סיגריה והחזיק אותה, בוערת, בשלוש אצבעות עבות. במכנסיים מטונפים מהאבק שנשאר מחיי משפחתו, טיפס על ערימת ההריסות, שלח תמונות למשטרה, ושקל את האפשרויות שעמדו בפניו.
לעבור לגדה המערבית, ולהקריב את התושבות בירושלים, לא בא בחשבון. לעבור למקום אחר בירושלים, היד אינה משגת.
חבר הציע שני חדרים פנויים כמקלט זמני. אשתו של מר סנדוקה דרשה קביעות.
“היא אמרה לי שאם לא אקנה לה בית, זהו – כל אחד מאתנו יכול ללכת לדרכו”, הוא אמר.
הוא נשא את מבטו לכיוון העיר העתיקה.
“האנשים האלה עובדים צעד אחר צעד”, אמר. “זה כמו אריה שאוכל אחד, ואז עוד אחד. בסופו של דבר הוא אוכל את כל מה שסביבו”.
Bir The New York Times haberinden çevrildi ve haberleştirildi.
